מאת לימור שדה חן צדוק

לרב ילדים מובאים לטיפול, לא בוחרים בו. הם מגיעים לקליניקה בעמדה של אובייקט בשרות רצון ההורה. כאשר ישאלו על ידי התרפיסט בפגישתם הראשונה – מדוע הגיעו לטיפול ? תשובתם, פעמים רבות, תנוע בין “לא יודע” ל “כי אמא ואבא החליטו .”

תיאורטיקנים רבים מציינים את חשיבות ההכרה בסבל ואי הכחשת הסימפטום, כמהותיים בהתנעת התהליך הטיפולי. הנחה זו, עומדת פעמים רבות, בניגוד למנגנוני ההגנה האופייניים לילדים כמו:  הכחשה והשלכה. נרבה לשמוע בקרב ילדים, משפטים כמו: “אני לא עשיתי כלום”, “כל הילדים מציקים לי”, “הוא התחיל איתי”. לאור זאת ,לא יסכימו לפנות לטיפול או שיצפו כי האחר ישנה דרכיו בעוד הם יקבלו אמפתיה בטיפול .

כיצד אם כן, מביאים ילד להתחלת טיפול? התחלה ,לא רק במובן הפיזי של הגעתו לטיפול, אלא בלהצליח ולעורר בילד את הסקרנות לשאול שאלה כלשהי על עצמו .שאלה, אשר יבקש לחקור בטיפול. כיצד מביאים להסכמתו של הילד ללמוד על חלקו בהתנהלות שלו ושל הסביבה ולקחת אחריות להשפעת התנהגותו על עצמו ועל האחר?

כיצד מזמינים ילד לטיפול כאשר הוא לא מודע לסבלו והקושי נשאר נחלת סביבתו בלבד ?

מה עושים במקרים בהם, הילד, חווה קושי, אך אינו יודע לתרגם אותו ולתקשר אותו באמצעות מילים?

מה עושים במקרים בהם, הילד, זקוק ומבקש עזרה אך מתנגד לטיפול ?

תיאור המקרה הבא, יעקוב אחר ארבעת המפגשים הראשונים, בטיפול בילד בן חמש. באמצעותו נבקש להדגים, כיצד יכולה לסייע ההתערבות הטיפולית בהתנגדות הילד להתחלת טיפול. וכיצד לסייע לילד, לבצע את המעבר, מהיותו אובייקט המובא לטיפול לסובייקט הבוחר בו.

נדגים את חשיבותה של הבניית הברית הטיפולית, בין הילד למטפל, כמרחב של גילוי ופיתוח אפשרויות חדשות. מערכת יחסים חדשה ומיטיבה המזמינה את הילד להעז ולגעת במאיים ו”במפחיד” ולגלות כוחות ויכולות רדומים, בהתמודדות עם הקושי והסימפטום. ולעשות איתם משהו לטובת הרצון להגיע לשינוי, למימוש וביטוי רחב יותר של העצמי ביחס לעצמו ולאחר .

נתנאל (שם בדוי), “הובא” לטיפול בהמלצת הגננת ובהיענות של הוריו לבקשתה. נתנאל, התקשה לקבל את חוקי הגן: צייר על הרצפה, הפך צעצועים, נשך ילדים והתקשה להיפרד בבוקר מהוריו. גם בביתו, דרש כי רצונותיו יקבלו סיפוק מיידי והתעקש בסירובו מול בקשות ההורים ובקבלת “לא .”הוא לא הצליח להתפנות ללמידה בגן, התקשה להתרכז ונמנע מעבודות ויצירה. התנהגות זו, הוחרפה לאחר הלידה של אחותו, כארבעה חודשים, לפני פניית ההורים לטיפול .

נתנאל, סירב להגיע לטיפול. למפגש הראשון, הוכנס על ידי אמו, כשהיא נאבקת בו כשהוא משתולל בין זרועותיה ומכה בה. הוא נשאר עומד כשהיא התיישבה והחזיקה בו חזק, פן ירוץ החוצה, כפי שניסה. התרפיסטית פנתה אל האם ושאלה מדוע הגיעו לטיפול ? האם ענתה, שמאד קשה לנתנאל בגן ובבית ושהיא רואה את זה מתוך ההתנהגות שלו. תוך כדי דיבורה, שאל לפתע נתנאל, את התרפיסטית: “יש לך אח”?

הוא הצליח להשתחרר מאחיזת אמו ורץ לדלת הקליניקה כדי לצאת. האם רצה אחריו, אחזה בו והתפתח ביניהם מאבק. בתגובה, קמה התרפיסטית, ניגשה לארגז צעצועים, חיטטה בו ואמרה: “יש לי כאן אח…תרצה לפגוש אותו”?

נתנאל, השתחרר מאחיזת האם, התקרב לתרפיסטית והביט בחיפושיה אחר ה”אח” בארגז.תוך כדי חיפוש האח, הוסיפה התרפיסטית: “גם המשפחה של האח נמצאת בארגז הזה…איפה הם?”. תוך כדי חיפושה בארגז, שלף מתוכו נתנאל- בובה שייצגה עבורו את האח. הוא שאל: “זה הוא “?

והתרפיסטית שמחה והודתה לו, שעזר לה למצוא אותו סוף סוף…

נתנאל המשיך לחפש את הורי ה”אח” בארגז, כשהוא אומר: “פעם היה מפחידים ואבא הציל את המשפחה שלו. הם שטו ושטו והם רדפו אחריהם. איש בא לעזור לאבא להילחם. הם עפו. גם הדינוזאורים יכולים לעוף”. כעת פנה לתרפיסטית ושאל: “איפה אח שלך ? מתי הוא יבוא “?

והתרפיסטית ענתה: “אוי…אח שלי עושה לי הרבה בעיות”. נתנאל, בן למשפחה בת חמישה ילדים ,המשיך ושאל: “יש לך הרבה אחים ? אף אחד לא עושה לי בעיות בבית שלי”. הוא פנה לצעצועים ותוך כדי משחק אמר: “המשפחה הייתה רעבה. הם רצו לאכול. אבל הדינוזאורים לא נתנו להם לעבור והם אכלו את האוכל בעצמם”. בשלב זה, פנתה התרפיסטית לאם ושאלה אותה, אם היא צריכה לצאת “לשירותים” ולראשונה, הסכים נתנאל להיפרד מאמו .

לפגישה השנייה, הגיעו באיחור רב) 30 דק'(. נתנאל, לא רצה להגיע ונותר לעמוד בכניסה לקליניקה .

התרפיסטית, הניחה את ארגז הצעצועים במרכז ותוך חיפוש בתוכו, תהתה בקול, היכן מסתתר ה”אח” ?נתנאל, התקרב לסייע לתרפיסטית בחיפושה. כשאיתר את בובות המשפחה, החל לשחק איתן תוך דיבור שקט ולא מובן. הוא היה שקוע בתוך עצמו ולעצמו בלבד. המסמנים בעבודתו שחזרו את המפגש הקודם: סירה, משפחה, דינוזאורים, סכנה ואב המצליח להציל אותם .

בפגישה השלישית, חל שינוי. נתנאל מגיע ללא התנגדות, נפרד בקלות מאמו,בוחר צעצועים אחרים וממציא התרחשות חדשה: מכוניות נופלות לבור. ישנה בהילות לחלץ אותן, אך כל ניסיון מוביל לכישלון ולערימת מכוניות סבוכה בתחתית הבור. הפעם האב, לא גיבור. לא מציל. בדיבור ברור ותקשורתי הוא שב ואומר: “אף אחד לא יכול לחלץ אותם. אף אחד לא יכול להציל אותם ! “התרפיסטית מציעה, שהיא תנסה לעזור. מציינת, שבעבר הצליחה לסייע כאן בחדר לילדים שהיו זקוקים לעזרה והתגייסה למאמץ חילוץ המכוניות מהבור, בעזרת טרקטור ומנוף גדול .

בפגישה הרביעית, ביקש נתנאל לשוב לשחק עם המכוניות הנופלות לבור. מתוך המשחק שב ועלה המשפט: “הוא לא יודע לאיזה כיוון ללכת” הן בקרב המכוניות התקועות בבור והן בקרב המשאית שתחילה ניסתה לחלצן מהבור ובהמשך ביקשה להביא חיות. התערבות התרפיסטית, הייתה, לבנות את הדרך אשר תוביל את המשאית אל גן החיות, באמצעות דלגיות צבעוניות .לסמן את הדרך אשר אבדה .בעזרת דרך זו, הצליחו פתאום, המכוניות לצאת מהבור. מרכז תשומת הלב, הופנה עתה לגן החיות. נתנאל החל להוציא בעלי חיים מפלסטיק מתוך ארגז נפרד. תוך הוצאתן, שאל לראשונה:

“איפה האמא של הזברה”? התרפיסטית שבה ושאלה: “האמא איננה! איפה האמא”? נתנאל, החל

“חופר” בארגז. אמר: “אם הוא יחפור הרבה הוא ימצא את אמא. איפה היא יכולה להיות?”. מכוניות רבות הגיעו על מנת לעזור בחפירות. כך גם טרקטור וחיות נוספות. אך ככל שנוסף כוח עזר לחיפושים, כך הלכו יותר ויותר אמהות ונעלמו )אם האריה, אם הג’ירפה וכו .(‘

לאחר ארבעת המפגשים הראשונים עם נתנאל, יזמה התרפיסטית פגישה נוספת עם ההורים.

במפגש העלתה שוב את השאלה: מדוע חווה הילד את לידת התינוקת, כהיעלמות כה טוטאלית ומפרקת של האם. אז לראשונה, החליטו ההורים, לשתף במה שניסו להסתיר: האם, מיד לאחר הלידה, עברה לגור 3 חודשים, אצל דודתה, על מנת שזו תטפל בה ותסייע עם התינוקת .

 ***

בארבעת המפגשים הראשונים, עבר נתנאל, מהתנגדות לטיפול לבחירה בו .

נתנאל החל להגדיר לעצמו, משהו מן הסימפטום שלו, משהו על הסבל שלו ואת צרכיו מהטיפול:

הסימפטומים כפי שהגדיר: תקיעות )סבך המכוניות בבור(, חרדה ותחושת סכנה קיומית )התקפת הדינוזאורים את הסירה(, תוקפנות )התנגשות המכוניות בבור, טריפת הדינוזאורים( .

הסבל: תחושת הנפילה והבהלה מאובדן הדרך.

הבקשה מהטיפול/תרפיסטית: לחלץ אותו, להציל אותו, להראות לו את הדרך, למצוא את האם הנעדרת ולנסות לפענח את הכואב מכל- מדוע היא נעלמה לו .

בנוסף, פרש נתנאל, בארבעה מפגשים בלבד, את הקשר בין הסיבה לבין הסבל שלו .הוא פתח בשאלה: “יש לך אח?” וסיים בשאלה: “איפה האמא”?. בכך הגיש לתרפיסטית, את הידע הקיים בו ,אך עדיין אינו נגיש לו במודע – סביב חידת היעדרות האם.

***

אחת ה”משימות” החשובות והמהותיות ביותר של התרפיסט למען אפשור והצלחת הטיפול, היא לסייע לילד להפוך מאובייקט לסובייקט. לסובייקט הבוחר בטיפול ורוצה להביא לשינוי בחייו. סובייקט ,המבקש מהתרפיסט להתלוות אליו במסע זה ולסייע לו .

כיצד המעבר מעמדת האובייקט לסובייקט של הילד ,מתרחש?

כפי שניתן לראות במקרה המובא במאמר, המפגש הראשון עם הילד- מתחיל בשאלה:” למה הוא בא לטיפול”? השאלה עצמה חשובה לא רק עבור התשובה שתהווה את סיבת הפנייה לטיפול, אלא עצם שאילת השאלה, כבר מתחילה לעשות תזוזה בעמדה של הילד. אנו מפנים אליו את האחריות להגעה על ידי כך שאנו שואלים – למה הוא בא? על מה חשוב לו לעבוד? מה מפריע לו?

נקודה נוספת, היא הצגת התרפיסטית עבור הילד, ככתובת למען אליה את קשייו. להניח כי מתוקף הכשרתה, וניסיונה- יהיו לה הידע והכלים, לסייע לו ולמשפחתו .ובכך גם להסביר בקצרה, משהו על מטרת הפגישות .

פתיחה זו של הטיפול ,מהווה חלק מכריע ב”הזמנה” של הלא מודע להתחלה של עבודה ועל התרפיסט, להפנות לכך חשיבות רבה בשלבי הטיפול ההתחלתיים. אחרת, הפגישות אמנם יוכלו להתקיים, אך עלולים לא להתפתח מתוכן ,תוצרים משמעותיים של עבודה סובייקטיבית של הילד .

במקרה שהוצג במאמר, ניתן לראות, כי לאחר פתיחה זו של הטיפול. פתיחה שנעשתה ונקלטה על ידי נתנאל, למרות התנגדותו ומאבקו הפיזי, נפתח לרגע אשנב לעולמו הפנימי. התאפשר מתוך הכאוס והמאבק שלו בזרועות אמו, רגע של יצירת קשר עם התרפיסטית .הכוונה, לרגע בו פנה נתנאל לראשונה לתרפיסטית וספק אמר ספק שאל: “יש לך אח .”?זהו רגע משמעותי ביותר. מעין צוהר רגעי של מתן הזדמנות חד פעמי עבור התרפיסטית ,”ללכוד” אותו ולהצליח בעזרתו, להכניס את נתנאל לתוך עבודת הטיפול .

השאלה “יש לך אח” ? מקפלת בתוכה, משהו מהמועקה שלו. היא מרמזת על המפגש שבין המצוקה לסקרנות ולרצון שלו לעזור לעצמו .הגשר שבין הסימפטום לחלק הבריא של תפקודי האגו שלו ,המבקש לעזור לעצמו. המגשש אל הרצון להיעזר ולהיכנס לטיפול .

שאלה זו, תהווה רמז לשער דרכו, יאפשר נתנאל, להתחיל את הקשר והמוטיב שינחה את בניית הברית הטיפולית ואופן העבודה בטיפול .לכן בחרה התרפיסטית, להציע לנתנאל לחפש יחד אחר ייצוג של ה”אח” בקופסת הצעצועים, כאמצעי שיאפשר לו להתחיל את הדיבור שלו. שיאפשר לו לפרוש את ה”אסוציאציות החופשיות” שלו, באמצעות משחק השלכתי אשר ישמש ערוץ תקשורתי לביטוי הקונפליקט הפנימי שלו .לכן גם בחרה התרפיסטית, כשנשאלה בפעם השנייה: “איפה יש לה אח? ומתי הוא יבוא”?, לעשות “כיפתור” בין האח- לבין המסמן – )המילה(- בעיה, כאשר ענתה לו:

“אוי…אח שלי עושה לי הרבה בעיות .”

בהתערבות זו, השאילה התרפיסטית לילד, אמירה המייצגת ומניחה כי סביב נושא זה, קיים קונפליקט מרכזי בחייו. באופן זה, התרפיסטית “שיתפה פעולה”, עם מנגנון ההגנה השכיח בקרב ילדים: מנגנון ההשלכה. היא קיבלה על עצמה, את הדרמה הפנימית של הילד .שהרי בעטיה של הולדת אחותו, חלה נסיגה בהתנהגותו והחרפה של הסימפטומים .התערבות זו, עוררה בנתנאל ,סקרנות ומשיכה ואפשרה את הסכמתו הראשונית, להתחלה של יצירת קשר ומוכנות לנסות לשהות עוד רגע בתוך הקליניקה על מנת לבדוק את אופציית הטיפול  .

מכאן, נוכל לנסות לנסח צעד חשוב נוסף, בניסיונו של התרפיסט להביא למעבר של הילד מאובייקט לסובייקט בתחילת הטיפול. לאחר מיקוד סיבת הטיפול והבנת מטרת המפגשים, כדאי לתת ללא מודע, את מרחב העבודה שלו. מרחב, שעם ילדים, נעשה באמצעות החוויה של משחק משותף ,תנועה ויצירה. נאפשר לילד לבחור בעצמו ,את הדרך בה ירצה לעבוד. דרך זו, מקבילה לטכניקה הפסיכואנליטית הנעשית עם מבוגרים, אותה כינה פרויד “אסוציאציות חופשיות.” דרך למרחב ביטוי של הלא מודע. דרך בעזרתה, יכול הילד לחקור את יכולותיו, להמציא את דרכיו, לגעת בשאלותיו ובנוקב, ממרחק המכבד את ההגנות שלו ושומר עליו .בתוך עבודה זו, משמעותית ההקשבה של התרפיסט- לייצוג של התכנים הפנימיים כפי שמשתקף: במילים של הילד, באופן המוטורי-תנועתי של המשחק שלו, באופנים ובאיכויות שהילד מכניס לתוך הטרנספרנס של ה”כאן והעכשיו “עם התרפיסט .

פעמים רבות, מזכירה העבודה הזו של התרפיסט, את עבודת הדייג. היושב בסבלנות על המזח. חווה ושותף לרסס הגלים, לטעם המליחות מן הים, חש במשב הרוח וממתין לראות מה יעלה בחכתו. מבלי להתערב במהלכיה, מבלי לכוון אותה. להיות רגיש וקשוב, לסמן את רגעי הרטט והשינוי כאשר אלו ,מתרחשים וכשמשהו עולה בחכה מן הים .